1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים בת.פ. 2157/02 (כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן, סגן נשיא). הערעור מופנה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין.
2. המערערת הורשעה ביום 3.7.06 בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום, התנהגות פסולה במקום ציבורי והיזק בזדון, עבירות לפי סעיף 216 ולפי סעיף 452 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. גזר דינה ניתן ביום 14.3.07, ולפיו נדונה המערערת לעונש מאסר של 4 חודשים לריצוי בעבודות שירות, בכפוף לחוות דעת הממונה על עבודות השירות; למאסר על תנאי של 6 חודשים, אותו לא תרצה הנאשמת אלא אם תעבור תוך 3 שנים מיום מתן גזר הדין הסופי, על סעיפי החוק בהם הורשעה; לקנס בסכום של 300 ש"ח או 10 ימי מאסר תמורתו, וכן הוטל עליה לפצות את המתלונן בסכום של 1,000 ש"ח. גזר הדין הושלם ביום 18.9.07, לאחר שהוגשה חוות דעת של הממונה על עבודות השירות, ונקבעו פרטי עבודות השירות שתבצע המערערת.
הערעור כנגד הכרעת הדין
3. על פי עובדות כתב האישום, המערערת ונאשמת נוספת, ענת כהן, הגיעו ביחד עם אחרות, בתאריך 21.5.01, לציר תרפ"ט שבחברון, וידו אבנים לעבר ביתו של המתלונן, אובי עראפה. את האבנים הביאו איתן ברכב. חלון ביתו של המתלונן נופץ כתוצאה מידוי האבנים. על יסוד מעשים אלה יוחסו למערערת ולחברתה העבירות הנ"ל.
4. הנאשמת השנייה, ענת כהן, הציגה טענת אליבי, שבדיקתה עוררה בלב המאשימה ספק, ולפיכך חזרה בה המאשימה מן האישום. החזרה מן האישום ארעה לאחר הכפירה, וגררה אחריה זיכוי של אותה נאשמת. כך התנהל המשפט החל מאותה עת נגד המערערת שבפנינו בלבד. כעולה מן הפער בין מועד האירוע נשוא כתב האישום לבין מועד סיום ההליכים בפני בית משפט קמא, למעלה מ-6 שנים, התנהל המשפט עת רבה, ועל כך עוד נעמוד בהמשך.
5. הראיות שהיו בידי המאשימה, ואשר עליהן מושתתת הכרעת הדין, הינן, בעיקרן, זיהויה של המערערת על ידי מספר מעורבים באירוע. טענות המערערת בערעור מופנות, מדרך הטבע, כלפי ערכם של הזיהויים הללו.
6. יצויין, כי גרסתה של המערערת, בתמצית, הינה כי אין היא זוכרת אירוע כזה, ואין היא זורקת אבנים (עמ' 24 לפרוטוקול מיום 8.3.06), וכי תשובותיה במשטרה, שהסתכמו במילים "אין לי מה לומר" (ת/8), נובעות מכך שהמשטרה מתנכלת להם ורודפת אותם (עמ' 27 לפרוטוקול הנ"ל).
7. העדים המזהים הם אלה: סאלח חרב, שוטר במשטרת חברון, שהוזעק לזירת האירוע; המתלונן אובי עראפה; שכנו, יחיא אבו זינה, וקצין צה"ל רועי כהן, שהיה אותה עת בשירות סדיר, והיה אחראי על הגזרה בה התרחש האירוע, במסגרת שירותו בחטיבת הצנחנים. ייאמר מיד, כי כל הארבעה העידו כי המערערת מוכרת להם מאירועים קודמים.
8. הפגמים שמצא ב"כ המערערת בזיהוי הם, בעיקרם, אלה:
9. אשר לשוטר חארב, עדותו, לפי הנטען, היא עדות כבושה, שכן בדו"ח הפעולה שכתב סמוך לאירוע (ת/1), לא הזכיר כלל את שמה של המערערת, וכל שציין הוא מספר רכב הפיאט שהסתלק מן המקום עם הגיעו לזירה, ו"בתוכו שתי נשים". רק במהלך עדותו בבית המשפט (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 14.3.04) העיד השוטר חרב כי המדובר במערערת. לטענתו של הסנגור, לו היה באמת מזהה אותה בזמן אמת, היה מדווח על כך לממונים על החקירה וכך היה מתיתר הצורך במסדר זיהוי מאולתר, שהרי שם החשודה היה ידוע מראש.
10. אשר לקצין רועי כהן (להלן: רועי), עד זה נחקר כ- 8 חודשים לאחר האירוע, משום שהיה כל אותה עת עסוק בפעילות מבצעית במקומות שונים, והמשטרה התקשתה לאתרו. מאחר שכך, זהותה של המערערת כחשודה הייתה ידועה כבר למשטרה, והנה, תחת לערוך מסדר זיהוי על פי הכללים, הציגו בפניו אלבום תמונות. יתרה מכך, לטענת הסנגור, עולה מעדותו של רועי כי המשטרה נקבה בשמה של החשודה השנייה, ובקשה ממנו באופן ספציפי לזהות אותה. אין לנו כל ערובה, כך לפי הטענה, שהמשטרה לא נהגה כך גם ביחס למערערת. אולם הפגם החמור ביותר שמוצא הסנגור בהסתמכות על עד זה, נובע מכך שבעוד שבהודעתו במשטרה ובחקירתו בבית המשפט העיד הלה כי זיהויו התבסס על העובדה שהוא מכיר את המערערת ממהלך שהותו בחברון, הרי שהשוטר חארב ציין בדו"ח הפעולה שלו ת/1 דברים ששמע מפיו של רועי, ולפיהם "הוא לא מכיר את הנשים האלה".
11. אשר לעדים אובי עראפה (להלן: המתלונן) ויחיא אבו זינה (להלן: אבו זינה), שני אלה זיהו את המערערת בהליך "איתור תמונות", היינו, הם נתבקשו לעלעל באלבום תמונות, לראות האם הם מזהים מבין התמונות כאלה שהשתתפו באירוע, ואם כן, להצביע עליהן. בכל הנוגע להליך זיהוי זה טוען הסנגור כי אין לדעת אלו תמונות הוצגו בפני העדים המזהים, יתכן שהיה בהן כדי לגרום להטיה לרעת המערערת (למשל, אם רק שתי נשים מתוך המכלול היו עם כיסוי ראש לראשן, ממילא יטו העדים להצביע על המערערת ועל חברתה כמעורבות באירוע). ספק בכיוון זה פועל לטובתה. עוד טען הסנגור, כי שני עדים אלה זיהו הן את המערערת והן את הנאשמת השנייה, שלגביה הוכחה טענת אליבי. אם כך הוא, אין לסמוך על הזיהוי, שהרי כפי שטעו לגבי האחת, יש להניח כי טעו גם לגבי המערערת.
12. טענה נוספת של ב"כ המערערת התייחסה לאי הבהירות ביחס לזהות כלי הרכב שהיו מעורבים באירוע, ואשר יש בה, לטעמו, כדי להשליך על תקפות מסקנותיו העובדתיות של בית משפט קמא.
13. אין בידינו לקבל טענות אלה, ואנו סבורים כי הרשעתה של המערערת בדין יסודה. להלן טעמינו.
14. נקודת המוצא היא, כי עדי התביעה נמצאו אמינים על בית משפט קמא, אשר ראה להשתית על עדויותיהם הרשעה.
15. כאמור לעיל, כל העדים המזהים העידו כי המערערת מוכרת להם.
16. כך, למשל, העיד סאלח חרב, שכשהוא הגיע לזירת הארוע, המערערת ראתה את הניידת, נכנסה לרכבה ונסעה (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 14.3.04). הוא אמנם לא ציין את שמה בדו"ח, אולם, כדבריו,
"ראיתי אותה ואני גם מכיר אותה" (עמ' 2 לפרוטוקול הנ"ל), ועוד:
"אני שמונה שנים משרת בישוב היהודי ואני כל הזמן רואה את הגברת אלקובי נוסעת בתוך הרכב הזה" (עמ' 5 לפרוטוקול הנ"ל). העד חרב לא ראה את המערערת מיידה אבנים, שכן, כאמור, משראתה את הניידת מתקרבת היא הסתלקה מן הזירה. אולם עדותו של חרב ממקמת אותה בזירה, בזמן הרלבנטי.
17. רועי כהן נחקר במשטרה כ- 8 חודשים לאחר האירוע. רועי היה עד לאירוע מתחילתו ועד סופו. בעדותו (עמ' 16-17 לפרוטוקול מיום 12.9.05), הוא מתאר כיצד הגיעו שני כלי רכב לזירה, ומהם יצאו שלוש נשים. באחד מכלי הרכב היה מונח כסא תינוק במושב שליד הנהג, ובכיסא התינוק, במקום תינוק, היה מערום של אבנים, בגודל שבין 20-30 ס"מ. הנשים יצאו מן הרכב והחלו לידות את האבנים. הוא התקרב לנשים, וביקש מהן לחדול. משסירבו לחדול, נאלץ להפעיל כוח פיסי. הוא הצליח לעכב אותן, בעזרת הלוחמים שהיו תחת פיקודו, עד להגעת המשטרה. משזיהו את הניידת מתקרבת, הן נכנסו לרכב ונמלטו. לשאלה מי היו הנשים האלה השיב העד במילים אלה:
"אחת מהן היכרתי אותה בודאות כאחת שמתגוררת באיזור גם מאירועים קודמים וגם נתקלתי בה לאחר המקרה. לא היה לי שום קושי לזהותה. קוראים לה יפעת. יש לה מבנה גוף מאוד ברור" (עמ' 17 לפרוטוקול הנ"ל). על הליך הזיהוי הוא מעיד, כי הציגו בפניו אלבום תמונות והוא נדרש להצביע עליה,
"אותה זיהיתי בודאות כי באתי איתה במגע ישיר, את האחרות לא יכולתי לזהות בודאות משום שאיתה באתי בעימות חזיתי" (עמ' 17), ועוד:
"את יפעת היה לי קל לזהות הודות למבנה גוף יחודי, משקפיים, כיסוי ראש, והעובדה שהסתכלתי אליה פנים מול פנים" (עמ' 20). עוד מעיד רועי כי באלבום היו עשרות תמונות (עמ' 19).
18. כזכור, לגבי עדותו של רועי, טען הסנגור כי אין לבסס עליה הרשעה, שהרי השוטר חרב רשם מפיו (ת/1), כי אינו מכיר את הנשים האלה. אלא שחרב ורועי לא נשאלו במהלך עדותם במשפט ולו שאלה אחת בעניין זה. כך או כך, אימרה זו, בהנחה שחרב דייק ברישומה, מתיישבת בהחלט עם עדותו של רועי, ממנה עולה כי את הנשים האחרות שהיו בזירה לא יכול היה לזהות בוודאות (עמ' 17 לפרוטוקול הנ"ל). מכל מקום, משלא נתבקש הסברו של רועי לדברים אלה, אין אנו מוצאים לנכון לייחס להם משמעות, ובדין סמך בית המשפט קמא על עדותו.
19. גם המתלונן ושכנו, אבו זינה, העידו כי המערערת מוכרת להם.